בפוסט הזה אני אנסה להתוות ולהדגים עקרונות מרכזיים
בעיצוב נכון של היצגים בסביבת הלמידה הכיתתית.
אין כוונתי ליצירת עיצובים יקרים על-ידי אנשי מקצוע בתחום העיצוב
אלא למה שכל מורה עושה בכיתתה כבדרך שגרה.
בין אם במרחב הדיגיטלי הכיתתי או בכיתה הפיסית
1. פחות זה יותר- צמצום וזיקוק הפרטים, שמירה על בהירות, עקביות והיגיון בארגון
תוך שימוש בייצוגים חזותיים ומילוליים במינון נכון תוך שיתוף התלמידים.
הלוח הכיתתי הזה שעוצב כולו על-ידי המורה ותלמידיה עוסק בנושא נפוץ מאוד- הכפלה, במתמטיקה.
ניתן לקרוא אותו מלמעלה למטה. הוא מתחיל ממה שיש לכל ילד- עשר אצבעות.
ממש ניכר כיצד המורה קידמה את התלמידים ביצירת הייצוגים שלהם ושמרה על רצף הגיוני-
תמיד חלקי גוף רלוונטיים -ידיים ברוב הפעמים, תמיד ייצוגי ידיים שנבנו על-ידי התלמידים (והם אפילו מעוטרים ולכן מזוהים),
הכתיבה נעשתה בטוש אבל היא ברורה, ויש גם הסברים נוספים בשני עננים בצד שמאל של הלוח.
בארגון הכללי קיימים 5 "קומות" שלכל אחת מהן צבע אחר, אבל עדיין הן שומרות על הצבעוניות - ירוקים וכתומים.
שימו לב שאין תשובות, זה מה שגורם ללוח הזה להפעיל את החשיבה של התלמיד בכל פעם שהוא מתבונן.
הלוח מבוסס על ייצוגים חזותיים המאורגנים לפי דרגת קושי.
למורה לינדה הרטלי יש סיפור קטן על יצירת הלוח הזה, אותו אפשר לקרוא בקישור של התמונה
ואפילו היא מצאה קבוצת מחנכים בפליקר שחולקים את עיצוב קירות הכיתה.
יש בקבוצה כאלף חברים, מורים וגננות מכל העולם, וכמעט 5,000 צילומי לוחות כיתה.
2. שימוש חכם בהסתרה והרחבה של התוכן המוצג רק לפי נחיצותו לתהליך הלמידה המתקיים.
בכיתה לא צריך לחשוף את כל המידע בפני הלומד
אלא רק את הנושאים הרלוונטיים המרכזיים. יש לאפשר למשתמשים לפתוח ולהגיע למידע הנוסף
כשהם צריכים אותו.
דורינה, מורה למדעים בתיכון שחף בבת-ים מציגה את המרחב שבנתה במסדרון
בהדרכת מדריכת הפסג"ה (אני) ובו חלק מהמידע מוסתר מתחת לצילום.
המרחב מיועד לתלמידים בוגרים ועשוי מחומרים עמידים ואיכותיים
והוא מדגים את העיקרון של חשיפת מידע רלוונטי ללומד בזמן המתאים-
עד שלא מרימים את הכיסוי- הטקסט לא נחשף.
דורינה משתמשת בהוראה בסרטים, בתמונות ובחזרה על התוכן בדרכים שונות תוך עידוד התלמידים לשאול שאלות ובכך היא מעוררת אותם להיות פעילים, להגיב, להשתתף וללמוד מתוך עניין.
מרחב הלמידה בתמונה הוא רק חלק קטן מהרפרטואר של הייצוגים החזותיים בהוראה שלה.
3. יצירת עניין והפתעה בשימוש בחומריות, בדימויים או בצבעוניות
הדבר הכי חשוב ללמידת תלמידים הוא להתנסות בדברים אמתיים ולא רק לדבר עליהם,
לכן חשוב שבכיתה או בחלל סמוך אחר יהיה אזור המיועד להתנסות מעשית בבחינה של חפצים, כלים ועבודה איתם.
ההפתעה היא במה שהם יבנו... בעצמם. ולא ביצירתיות של המורים שלהם (שקיימת כמובן).
לכן, מה שנשאר לנו הוא לזמן להם סביבה עשירה ומאתגרת. התלמידים שלנו כבר יודעים מה לעשות.
אם אתם מחפשים אמצעים לתצוגה מעניינת- באתר זה תוכלו למצוא המון רעיונות מדליקים ולא יקרים להפתעה בשימוש בחומרים ובייצוגים בכיתה.
4. שמירה על אחידות בכל הטווח הנראה לעין והימנעות מניגודים הקוטעים את הרצף
אני מודעת לקושי לשמור על שפה עיצובית אחידה.
אבל אם רוצים להימנע ממראה לא אסתטי וממרחב המפריע לתלמידים להתרכז בתוכן הלימודי-
חשוב להגביל את מספר הצבעים בחלל, להשתמש במספר קטן של גופנים ולהשתמש ביכולת להחליף ייצוגים על הקיר בכל תקופה סבירה במקום להעמיס כמות גדולה של פרטים על הקיר.
מומלץ גם להקפיד על מרווחים נעימים לעין ועל איזון סביר בין השטח ה"מלא" לשטחים ה"ריקים".
5. שימוש מושכל במקדדים חזותיים המסייעים לבניית משמעות
בחומריות אחידה (בריסטול שחור), אבל עדיין להציג את ההבדלים בין התלמידים, וכן להזין את התוכן השונה בתוך הראש.
הייצוג הזה מתאר 'חשיבה על החשיבה'- פיתוח מטה-קוגניציה על-ידי העלאת המודעות
באמצעות הצגת הייצוגים החזותיים של "מוחות" התלמידים בקיר הכיתה.
מעניין וחשוב לציין שהיא לא בחרה לגזור מראש דמויות זהות אלא השכילה להכיר בהבדלים בין תלמידיה גם בצורה החיצונית. המקדד החזותי הוא צללית של ראש- בתרבות שלנו יתכן ומדובר ב'מה שיש לי בתוך המוח'...
המשמעות נבנית על-ידי ההקשר שיוצר המורה. היא יכלה באותה מידה להשתמש בייצוגים הללו בשיעור אמנות ולקשור אותם לצורה חיצונית...
הכותרת, בדומה להקשר, גם היא מגבילה את הפרשנות של המתבונן ומכוונת ליצירת משמעות מסוימת.
בייצוג אחר, כדי לעודד קריאה, הספרנית בחרה לארגן ללמידה ספרים שעוסקים בקופים, כן, קופים. הייצוג בנוי כציור, מיד יודעים במה מדובר, רק נשאר הפענוח של הפרצופים המודבקים על הקופים והמספרים... ציור ובו שמש ושמים במקום הצפוי מעודדים פענוח מהיר, השימוש בייצוגים חזותיים במקום בטקסט פונה אל התלמידים הצעירים יותר, אבל גם הבוגרים שבהם בהחלט מעדיפים קידוד בתמונות (בעידן הזה). 6. שימוש מדויק במדיה, טכנולוגיה וחומרים בהתאמה למסר ולתוכן. הקפדה על חומריות איכותית ולא "מראה זול" שיוצר תחושה של "לא חשוב מספיק" ברובד הרגשי אצל המשתמש.
בית-ספר ניסויי לקיימות "אפק" בראש העין מקדם את תחושת השייכות של תלמידיו
באמצעות שיתופם ביצירת מרחבי הלמידה, גיוון דרכי תצוגה ומתן ביטוי למגוון כשרונותיהם של התלמידים והמוריםאמנם בתמונה לא רואים מרחב עם טכנולוגיה מתקדמת, (למרות שגם כזה קיים בבית-הספר
ודווקא במרחב הפתוח ולא בחדר סגור- תוך מתן אמון בתלמידים), אבל ההצגה של יצירות התלמידים בכל פינה ושמירה על איכות החומרים ועמידותם נותנת לבאי המקום תחושה של כבוד, שייכות ומעודדת אותם להמשיך ולטפח את סביבתם.
בתי-ספר רבים מציגים תוצרי תלמידים בחללים ומטפחים את הייחודיות שלהם ואת תחושת השייכות. רבות מהתצוגות נעשות בידי המורות לאמנות, אשר עבורן השפה החזותית טבעית. לתפיסתי, יש להעצים יכולת זו ולקשור אל מורות האמנות מורים נוספים כדי להציג באופן חזותי גם תערוכות בנושאי תוכן אחרים.
7. התאמה למשתמש או לצופה ולצרכיו המשתנים
הרבה אומרים- טוב, בבית הספר היסודי המורים יותר מטפחים את כיתות האם, משקיעים בתליית עבודות על הקירות.. אבל שימו לב שחלק מחטיבות הביניים והתיכונים שאין בהם טיפוח של החללים הציבוריים והכיתתיים משדרים לתלמידים ניכור- זה בוודאי לא תורם לרכיבים הרגשיים בלמידה.
בצילום הזה הנמצא בספרייה מוצגות כריכות ספרים- בגישה הומוריסטית.
גישה מוצלחת מאוד כשמדובר בבני עשרה...
8. אינטראקטיביות- יצירת אפשרות לשינוי והתאמה על-ידי המשתמשים עצמם (מורה או לומדים) בהתאם למאפייניהם
אם צובעים את הקירות בצבע מיוחד המאפשר כתיבה בטוש ומחיקה (כמו לוח מחיק אבל הרבה יותר גדול) ניתן לשרבט, לכתוב על הקירות ולמחוק, בחדר כזה אפשר לעצב את התכנים על-פי הצורך. אני חייבת לציין ששטיחי הלבד הכהים גם מחשיכים את החלל וגם מחייבים את המורה להיות עסוקה בעיצוב הקיר, ופחות לעסוק בבניית מרחב לשיתוף בלמידה בין תלמידים באופן עצמאי.
עוד דבר חשוב יש לציין כאן- ההחצנה של החשיבה האישית והפיכתה לציבורית מאפשרת דיון.
קראו, לדוגמה באתר של מכון ברנקו וייס על החשיבה הגלויה והקשר שלה להצלחה בלמידה.
9. יצירת מקום המייצג את כל טווח הלמידה:
הצגת הנושא- תהליך למידת הנושא- הצגת תוצרי הלמידה והפיכתם לתוכן הנתון ללמידה
בכיתת הגן של טיילור הלומדים בנו מפת חשיבה של סדר היום שלהם והוסיפו ציורים. הבנייה היא חלק מתהליך הלמידה. הוא נעשה באופן שיתופי. בגלל הגיל הצעיר של המשתתפים- באמצעות ציורים שלהם.
חקר של מפת החשיבה הזו והתהליך בו נבנתה מאפשר הצצה לתהליך הלמידה עצמו.
באופן כזה- עדות ללמידה שנשארה על הקיר מהווה בסיס לרפלקציה עבור המורה, לחשיבה על הלמידה עבור התלמידים הצעירים ולאפשרות לראות כיצד ניתן ללמוד באופן שיתופי ולתעד זאת.
10. שיתוף המשתמשים ביצירת מרחב הלמידה והפיכת המרחב לבר-דיון
בית ספר או גן המשתף את התלמידים בבניית מרחבי הלמידה וביצירת סביבה מכילה, מקבלת ומשתפת מרוויח את העניין של התלמידים, את הפניות שלהם ללמידה. התלמידים שלנו רוצים להיות משמעותיים בסביבתם,
אנחנו רק צריכים מודעות לכך, ולאפשר להם לקחת חלק בפעולה זו.
בתמונה שבחרתי, מתוך בית-ספר שלם, שעובד בגישה כזו, הפעם לא בארץ, התלמידים מציגים מה שגילו על מגלי עולם. הם לא רק כותבים עליהם ספרים, אלא גם מתארים אותם באופן חיצוני- בציור הם צריכים להתייחס לתקופה בה פעלו, לאופנת הלבוש הנהוגה (כולל פרטי זקן וכובע).
הם גם צריכים להיחשף לאופן בו תיעדו אנשים באותה תקופה, להחליט אם להציג סמלים הקשורים בגילוי או לא.
האתגר הוא לצייר דמות שקורא חיצוני יוכל לזהות אותה.. לא פשוט.
בהצלחה מורי המאה ה-21.