דניס דוטון הוא פילוסוף של אמנות ואסתטיקה (יופי).
בהרצאה שלו משולבים איורים באופן מעורר השראה,
וכל-כך מתאים לעקרונות הלמידה עם מולטימדיה (כמובן).
בפוסט הזה אשאל 2 שאלות:
1. למה היופי כל-כך חשוב?
דניס מסביר לנו בצורה פשוטה-
היופי שאנחנו מחפשים בכל דבר (בנוף ובחפצי נוי ואמנות)
שרת שתי מטרות מרכזיות בעידן הקדום-
1. הישרדות (העצים הנמוכים בסוואנה מאפשרים טיפוס והימלטות מהירה מטורפים, והשביל הוא נתיב בריחה)
2. רבייה (שהיא בעצם עוד סוג של הישרדות...של הגנים של האדם)
זו הסיבה שאנחנו מעריכים יופי עד היום... אנו פשוט רוצים לשרוד.
'אסתטיקה' הינה מושג חמקמק,
דניס מסביר לנו שתפיסת היופי טבועה ב-DNA המשותף של כולנו.
יופי מתקשר אצלנו לרגש העמוק ביותר של ביטחון, רווחה, במובן העמוק ביותר.
ועבורנו המחנכים-
אני רוצה לטעון, בעקבות דניס, כי עיצוב יפה של מוסדות החינוך
עונה על צרכים בסיסיים מאוד של האדם- בטחון וזהות (שייכות).
המילים הרבות הנאמרות היום בחינוך
על הצורך בפנייה אל הרגש מכוונות לשיח משותף, לקבלת כל אחד לתוך הקהילה,
לתמיכה רגשית וחברתית בכל אחד מאתנו ומילדינו במוסד החינוכי ובשכונה, בקהילה...
ה'הכלה' היא בידי המחנכים במילים, בחיוך, במבט וגם בסביבה מתאימה-
סביבה אסתטית שנותנת מקום וביטוי לכל פרט המשתייך אליה.
אני רוצה לטעון, שעוד לפני שנאמרה אפילו מילה אחת
מרגיש כל אחד שעומד בחלל- אם הוא 'מקום' בטוח... או מאיים..
אם הוא 'מקום' שבו צומחים או.. נובלים חלילה..
זו הרגשה שמחלחלת ללא מילים, שנתפסת בשברירי שנייה ראשונים.
אם שמתם לב-
השימוש במילה 'מקום' לתיאור הסביבה החינוכית לא סתמי.
'מקום' מקפל בתוכו את המהות, את הלב, את האמונה והביטחון, את השייכות והאהבה
שצריכים להיות היכן שהאדם מסוגל לצמוח, לגדול ולהתפתח.
בואו נהפוך את מוסדות החינוך ל'מקומות' כאלה.
אבל........כאנשי חינוך, לעיתים ממלאת אותנו תחושה של אוזלת יד.
לא לימדו אותנו את השפה של הצורות, הצבעים, המרקמים והמבנים הארכיטקטוניים.
היום, כדי להיות בעלים של דבר יפה- אנחנו ניגשים לחנות... וקונים אותו (דרך אגב, חג שמח)
חסרה לנו המיומנות הבסיסית של יצירת דבר יפה,
הקמת חדר כיתה אסתטי, גן ובו הרמוניה צבעונית...
(אבל, בהסתייגות- כי גם יש בינינו כאלה שפיתחו יכולת קריאה והבנה של האסתטי,
כנראה נקבל מחמאה על בחירה מוצלחת של בגדים.. תיק או נעליים).
כדי להתגבר על הקושי בהקמת סביבה יפה, הרמונית, מכבדת,..
אנחנו פונים למומחים שיעצבו עבורנו את הכיתה/ המסדרון
לרוב- אלו מומחים שאינם מעורים ומכירים לעומק את הפדגוגיה,
הם לא דוברים את שפתנו (פדגוגיה) ואנחנו לא דוברים את שפתם (אדריכלות, עיצוב פנים)
במקרים קיצוניים התוצאה העיצובית המתקבלת רחוקה
מלהתאים לגישה הפדגוגית שלנו.. אבוי, כסף רב בוזבז.
אז מה עושים? (השלב הפרקטי)
2. איך אפשר לייצר ביטחון ולתרום לתחושת הזהות באמצעות יופי בסביבה הפיסית של המוסד החינוכי שלי?
הפתרון- לאנשי החינוך:
כניסה לעובי הקורה ולמידת שפה חדשה- שפה של החזותי,
שפת הצורות, הצבעים, הקומפוזיציה והאסתטיקה.
לא כדי להפוך למעצבי פנים.. אלא כדי להיות מסוגלים לבנות ולקיים
סביבות המוסרות את המסרים המתאימים לגישתנו,
רצוי שיהיו אלה סביבות גמישות שתלמידנו שותפים מלאים בבנייתן,
רצוי גם שהתלמידים שלנו יקיימו אתנו יחד שיח ויהיו שותפים מלאים בבניית סביבות אלה.
זה אפשרי- בהדרכה מתאימה הקיימת בכל מרכז פסג"ה ברחבי הארץ.
בינתיים- מספר עצות פרקטיות.. על הדרך.
א. יצירת הרמוניה צבעונית בכל הסביבה הנראית לעין
חזרה על צבע מסוים היא 'פטנט' של מעצבים לתחושה של נוחות ברמה של צבעוניות המקום.
ניתן לחזור על הצבע ברהיט או בחפץ, בצבע קיר או בבדים (כרית, וילון).
רצוי להשתמש במרקמים מגוונים, בגוונים משתלבים.
אם יש לכם בעיה בהתאמת צבעים-
פשוט העתיקו שילובי צבעים שאהבתם במיוחד, ויישמו אותם בסביבה שלכם.
העתיקו ממעצבים טובים, יש שפע אתרי עיצוב מעניינים ומיוחדים.
הסביבה לא צריכה להיות רועשת מדי (כי זה יפריע ללמידה ולריכוז)
אבל גם לא צריכה להיות משעממת, אנחנו בכל זאת רוצים למשוך אליה את המשתמשים.
המינון של הצבעים החמים לא צריך להיות רב מדי כדי לא ליצור תזזית אצל המשתמשים,
ידוע כי צבעים קרים (כחול וירוק למשל) מקדמים קשב,
אבל כדי להבליט אותם כדאי לשתול מעט מהצבעים החמים (אדום או כתום למשל) שיבליטו אותם.
השגת הרמוניה היא לא דבר פשוט,
אומרים שצריך "עין" ("אוריינות חזותית" בסלנג)
ובכן- רעיון טוב יהיה להתייעץ עם אנשים נוספים ולשמוע את דעתם, לשתף את התלמידים
ולעודד אותם להגיב, לתרום ולקבוע את הצבעוניות הכי נכונה להם.
ההנאה מובטחת.
ב. ארגון הפרטים ביחידות בעלות משמעות
כן, בוודאי תאמרו- ספרייה כזו או מרחב זה היא פרי עיצוב של מעצב על... לא בבית ספרנו.
אבל, תתפלאו מה המוחות הצעירים שאתם פוגשים כל יום יכולים לחולל- אם רק תתנו להם לחלום ולהמציא.
העיקרון הזה של קיבוץ וארגון פרטים שייכים למקום אחד
מתאים למוח שלנו משום ש(כמו בצבא- כל דבר מתחלק ל-3) קשה לנו לזכור הרבה פריטים
גם את המרחב/ מקום אנחנו אוהבים לקבל בצורה מסודרת, כך יותר נוח לזכור ויותר נוח להבין.
פה זה האזור בו יושבים,
פה תולים את התוצרים של הלמידה כדי לדון בהם עם עמיתים
פה זה מקום "מלוכלך" להתנסות בחומרים
פה לוח מודעות,
ופה פינת המחשבים והמולטימדיה...
ג. גמישות, זרימה ואפשרות לשינוי מהיר וקל על-ידי המשתמשים עצמם
ככל שהמקום יאפשר שינויים בזמן הפעילויות - כך הוא יהיה יותר רלוונטי ללמידה.
שום דבר לא צריך להישאר קבוע (למעט המבנה... שלא ייפול לנו על הראש)
המשתמשים צריכים לדעת איך לשנות את הסביבה שלהם בהתאם לסוג הפעילות, אופן הלמידה
והצרכים המשתנים.
מומלץ לאפשר רהיטים עם גלגלים, ביחידות קטנות וקלות (במשקל)
הנצמדות זו לזו בשפע אפשרויות.
חיבור טכנולוגיה צריך להיות ללא חוטים.
יש לאפשר זרימה בין פנים המבנה לחלקיו החיצוניים ולגישה נוחה וקלה ביניהם.
ד. שותפות בתכנון ובבנייה על-ידי מי ששייך לסביבה
את סביבות הלמידה יש לבנות עם התלמידים (בית-ספר) וילדי הגן, ולא עבורם,
לכן, אני לא חושבת שיש מישהו שצריך לעשות את המשימה הזו מחוץ לשדה החינוך
מחוץ לבית הספר או הגן,
זהו תפקידם של השותפים למעשה החינוכי, יחד עם התלמידים.
ללא ספק ייעוץ למורים ולגננות הוא דבר מצוין,
אבל הגמישות והאפשרות לשלוט ברכיבי הסביבה הם באחריות המורים, הגננות והלומדים- יחד.
נסו, זה ממש מוצלח.
ה. משחקיות והפתעה
סביבה משחקית מורידה מתח מהלומד
מתח בחינות קשור באופן הדוק לחוסר הצלחה בלימודים אקדמיים
קיים חומר מחקרי נרחב בתחום זה.
למידה מתוך משחק משחררת את הלומד מהלחצים הללו ומאפשרת לרוב החלק החושב בקוגניציה שלו- לעבוד בצורה מלאה וטובה.
לחץ בחינות מכביד על מערכת העיבוד הקוגניטיבית באופן שמשפיע על הציונים, ההישגים-
והכי חמור- על תחושת ההערכה העצמית של הלומד.
לכן,
למדו את התלמידים עם המון אמון ביכולתם
אל תיבהלו מכישלון, למדו אותם לקחת את הלמידה בדרך כייפית, חווייתית
באמצעות המון וויזואליה, חיוכים ושמחה.
הרשמו לפורום האתר עכשיו והצטרפו אלי לדיון מעורר חשיבה.
בהצלחה מורי המאה ה-21