יפן פותרת את משבר הבדידות בדרכים יצירתיות: שיעור לחינוך בעולם של בינה מלאכותית

מה אפשר ללמוד מיפן על התמודדות עם בדידות, טיפוח אמפתיה, וחינוך בעידן של צ’אטבוטים ורובוטים? פוסט אישי מפתיע על כלבים בעגלות, בני זוג ומארחים בתשלום ושיכורים בתחנות אוטובוס – עם תובנות מעמיקות על ערכים ומיומנויות קיומיות לדור ה-AI.

זהו פוסט המשך בסדרה על יפן. קראו את הפוסט הקודם- חברה ללא חצר אחורית - מה למדתי על ערכים אנושיים ביפן

בבוקר הראשון שלי ביפן היה בעיר הבירה לשעבר קיוטו. באותו בוקר נסענו לאתר תיירות מתחנת אוטובוס ריקה מאדם – אבל לא לגמרי ריקה. בתחנה ישב על ספסל בתחנה הנקיה מכל רבב גבר כבן 50, כפוף כולו עד הרצפה. הוא נראה שיכור או מסומם. אף אחד לא ניגש אליו. הוא לא היה אלים, לא דיבר, לא הפריע. הוא פשוט ישב שם. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי ביפני שלא ממהר לעבודה בחריצות האופיינית לאומה הזו. בסיור שלקחנו בטוקיו (GuruWalk) העמקנו בלמידה על תרבות השתיה ביפן.

אחד הפתרונות לרווקים הרבים והבודדים ביפן היא לשתות לשוכרה בערבי השבוע, ובמיוחד בסופי השבוע. תרבות השתיה הזו לא מפריעה למי שמסתובב בערי יפן כי יש ביפן כבוד עמוק למרחב הציבורי, שלא מתערער גם בעת שתיה לשוכרה. זה די מפתיע לגלות שכל השיכורים מגיעים בשלום הביתה בבוקר כשהתחבורה הציבורית מתחדשת. אף אחד מהם לא מתפרע או מחבל ברכוש הציבורי או פוגע בעוברי אורח. השיכורים מפריעים רק לעצמם. יותר מכך, השיכור שנרדם ברחוב לעיתים קרובות יתעורר כשבקבוק מים לצידו ואף כסף לתשלום בתחבורה הציבורית. אלו הונחו בידי מישהו שעבר שם וגילה אמפתיה ואזרחות טובה- אלה מצרך מאוד מאוד שכיח ושגרתי גם בערים הגדולות. זו פשוט הדרך היפנית (כדי לשמוע את הסיפורים על הפתרון המפתיע הזה ואופן הביצוע היפני שלו תצטרכו להגיע להרצאה שלי).

יפן נאבקת במשבר בדידות מתמשך – תוצאה של חיים אינטנסיביים, עבודה סביב השעון, ערים צפופות מאוד בהן רבים נשארים בודדים, לא נישאים ולא מקימים משפחה (הפוך מישראל הצעירה). יפן היא גם המדינה שבה פגשתי כל כך הרבה יצירתיות ופתרונות לבעיה הזאת. בפוסט הזה- רק קמצוץ מכל מה שגיליתי ביפן.

לא פגשתי את הפתרונות במאמרים שקראתי על יפן מתוך סקרנות (וקראתי) אלא ראיתי אותם במו עיני ברחובות. 

למה כאשת חינוך בעידן הבינה המלאכותית אני מתעניינת בפתרונות של היפנים לבדידות? 

התשובה פשוטה.

בעידן בו שליטת המכונות בחיינו מתקדמת בקצב מהיר מאוד, גדל הניכור בין אנשים. הסיבות לניכור ולבדידות לא התחילו בגלל המכונות והבינה מלאכותית אלא בתהליך העיור- רבים עברו להתגורר בערים הגדולות. טוקיו היא מגה-עיר עם 14 מיליון תושבים. רבים מהם לא הקימו משפחה ועובדים שעות ארוכות מאוד בחברות היפניות. הרשתות החברתיות יצרו מציאות סינתטית הרבה לפני הגעתו של GPT לעולמנו, ורבים מציגים חברים בפייסבוק כמדד לכינון יחסים בין-אישיים. מאמרים רבים מצביעים על כך שהרשתות החברתיות פעמים רבות רק מקצינות את הבדידות שמרגישים אנשים במציאות.

בינה מלאכותית נתפסת כיום בעיני רבים כחבר להיוועץ איתו, וצעירים משתמשים בה כתחליף לפסיכולוג, אחרים מתחילים לפתח עם צ׳אטבוטים יחסים המחליפים את קשריהם עם חברים, והמציאות הזו משנה את פני החברה האנושית במהירות.

תופעות אלה עשויות להקצין את תחושת הבדידות של אוכלוסיית הערים ובמקומות המודרניים כמו יפן, ארה״ב או אירופה. יפן היא חברה ששליש מאזרחיה מעל גיל 60 ומאופיינת בילודה נמוכה מאוד. תופעות אלה הופכות אותה לחברה בסיכון לפיתוח בדידות. מביקור של חודש למדנו שהמדינה עושה הרבה כדי לשפר את המצב. זה כולל שרה לבדידות ופעולות רבות מצד הממשלה לגיבוש פתרונות. את חלק מהפתרונות היפנים אתאר כאן כדי שנוכל, כחברה מערבית מפותחת ללמוד מנסיונם ולהמציא פתרונות מותאמים לתרבות שלנו. 

אז איזה פתרונות לבדידות זיהיתי בטיול בן החודש שלנו ביפן?

הנה שלושה מהם:

1. פתרון למשבר הבדידות- בעלי חיים במקום תינוקות בעגלות

ברחבי טוקיו וקיוטו מצאנו בתי קפה לכלבים, חתולים, ואפילו חזירונים קטנים. אלה לא רק מקומות חמודים – הם מרחבים חברתיים שמספקים מגע, חום וקשר רגשי למי שאוהב בעלי-חיים. כשעוברים ברחובות רואים לעיתים אנשים עם עגלות תינוק ובהן כלבלב חמוד. בעבר, היו הרבה יותר מהם, אך המציאות ביפן הולכת ומשתפרת- היום כבר רואים יותר משפחות עם ילדים ותינוקות בכל מקום.

ועדיין – האהבה לבעלי חיים כאן עונה על צורך רגשי עמוק בקרב הרווקים בכל הגילאים. את התופעה הזו פגשנו גם בריבוי חנויות ייעודיות לציוד לכלבים (כל הצעצועים שתוכלו לחשוב עליהם, ביגוד ייעודי חמוד ואביזרי קישוט), במספרות מעוצבות ומקסימות (ראו צילומים) וגם במקומות כמו בתי מלון ששמחו לארח את הכלבים ובעליהם.

אשה מספרת כלב פודל לבן

סלון יופי לכלבים

עגלת כלב בטוקיו

כלב בעגלת תינוק. סלון יופי לכלבים. כלבים במהלך טיפולי יופי - כל התמונות בטוקיו. צלם: דורון ליבוביץ

2. פתרון למשבר הבדידות- תשומת לב אנושית בבתי קפה ייעודיים

ביפן פגשנו ברים ומסעדות שבהם ניתן לשכור מארחת או מארח – גם לא למטרה מינית, אלא רק בשביל שיקשיבו לך באמת. הם זוכרים את השם שלך (עם השמות שלנו המארחות היפניות בנות ה20 שברו את השיניים, מסכנות), שואלים איך עבר עליך היום, ומייצרים אשליה של קשר מתמשך.

לצידנו בשולחנות עגולים ישבו כמה זוגות, אבל לרוב ראינו אנשים שבאו לבד. היחידים ישבו לאורך שולחנות מלבניים גדולים עם הפנים לבמה קטנה המיועדת לצילומים מתוקים עם המארחות. בכל כמה דקות מישהו עמד על הבמה עם המארחת שבחר להצטלם איתה. צלם מקצועי ביים את התמונה והם יצאו עם תצלום פולרוייד ממוסגר. גם אנחנו רכשנו אחד לכל אחד. היה חווייתי מאוד. צחקנו המון.

זה נשמע מוזר, אבל כשאת או אתה מרגישים לבד – לפעמים בית קפה משרתות הוא ההצגה הכי מרפאה בעיר. אולי עבור צעירים ומבוגרים יפנים רבים – זו הפעם היחידה בשבוע שמישהו מביט בהם בעיניים, שואל לשלומם ומעניק להם תועפות של תשומת לב וחיבה. בבית קפה למשרתות בטוקיו ישבנו לארוחה בערב אחד (בתמונה מה שאפשר היה להזמין אם אתם מבקרים בפעם הראשונה. למתמידים יש תפריט משודרג).

זו היתה חוויה מקסימה שהתחילה בצקצוק וציניות והסתיימה בהבנה עמוקה של הצורך האנושי הזה.

אני יכולה לומר בלב שלם שאחרי הביקור הזה גילינו אמפתיה גדולה לאנשים הבודדים בטוקיו. חשוב לציין שזה רק קצה הקרחון... בטוקיו יש איזור בילויים בשם שינג׳וקו ובו שפע פתרונות למבוגרים בלבד להפגת הבדידות הבלתי נסבלת בערים הגדולות. שירותים רבים ניתנים, כך הבנו מהמדריך שלנו, גם במסגרת מקומות העבודה (אספר על כך בהרחבה בהרצאה שלי).

דורון מקבל מנה מפתיעה עם המון תשומת לב בבית הקפה של המשרתות בטוקיו. כן, זה בצורת כלבלב. האוכל אמיתי. מרחוק רואים צעירים יושבים לבד בשולחנות ארוכים מול הבמה. צילום- לימור ליבוביץ

3. פתרון למשבר הבדידות- לבלות עם חבר מלאכותי

הרובוטים במסעדות ביפן עשויים להיות הדבר המדהים הבא ברגע שיחברו אותם לבינה מלאכותית.

כרגע הם מוצר סיני שבעיקר מאכזב את המערביים אבל את הפוטציאל כבר אפשר לראות. במסעדה בה ביקרנו בטוקיו היו רובוטים חמודים (בתמונה) ששיעשעו אותנו בריקוד, בשיחת צ׳אט רובוטית ומשעממת למדי ובהשמעת מוסיקה צפויה ולא רלוונטית, בעוד שרובוטים אחרים לגמרי נשאו את המזון בין השולחנות. המסעדה עדיין השתמשה בהרבה מלצרים וטבחים, אז כל השילוב של רובוטים באמת בתעשיות השירותים- עוד לא כאן. אבל יש התחלה, והיא נמצאת גם בטוקיו. אלא מה?

קראתי בעבר על כניסתם של רובוטים לטיפול בקשישים ביפן ועם חברות מתמחות בסיעוד רובוטי.

את הרובוטים המסייעים ראיתי כתיירת בשתי מסעדות. החוויה היתה מאוד מאכזבת עבור מי שאמקה הרובוטית ההמנואידית היא הדוגמה שלה.

בשלב זה הרובוטים שראינו במסעדות עדיין לא מחליפים בני אדם, אבל הם כן ממלאים תפקיד רגשי מסוים עבור ילדים.

באחת החנויות ביפן ראינו רובוטים דמויי טמגוצ׳י ענקיים ופרוותיים לילדים שיכולים לדבר איתם ביפנית. הם היו צמריריים וחמודים ואפשר היה בקלות להתלהב ולרכוש אותם כצעצוע מדליק לילדים שלכם.

אני חושבת שבעוד זמן לא ארוך החברה המפתחת אותם תשלב בהם בינה מלאכותית והם יעברו לשלב הבא, המטריד לטעמי, של החלפת חלק ממערכות היחסים של ילדים עם חבריהם, ממש כפי שחוזה הספר ׳קלרה והשמש׳.

אני מוטרדת במיוחד בגלל הקלות שבה רובוטים חמודים מבוססי בינה מלאכותית עשויים להתפתח לטרנד בעולמם של הילדים היפנים ובעולם. לדעתי, הרחבת השימוש הזה ברובוטים עשוי לתת דחיפה נוספת למגפת הבדידות ולהחמיר את המצב בעיקר בגלל גילם הצעיר של המשתמשים.

לקריאה בפוסט קודם על רובוטים בבתי-אבות ביפן כפתרון לבדידות- הכנסו

עוד על מגוון הרובוטים שראינו ביפן- בהרצאה שלי.

רובוט סיני במסעדה יפנית בטוקיו. צילום- לימור ליבוביץ

הפתרונות הללו כיום ביפן מלמדים אותנו שאמפתיה היא לא מותרות – היא תשתית אנושית

הטיול הזה ביפן חידד עבורי מחדש את חשיבותה של האמפתיה בעידן המכונות. ככל שהמכונות נעשות חכמות יותר, זמינות ומכוונת לתת לנו מענה רגשי, כך היכולות שלנו לקיים לאורך זמן קשר אנושי עמוק ומתמשך הולך ומתערער. וזה בדיוק המקום שבו עלינו כאנשי ונשות חינוך להשקיע- חינוך לאמפתיה בין בני אדם.

המודל ההוליסטי שאני מציעה בספרי "דור ה-AI – חינוך ילדים בעולם של בינה מלאכותית" שם את ערך האמפתיה בלב העשייה החינוכית. זה לא ערך שכדאי שיהיה לנו כמחנכים והורים – זו מיומנות קיומית שאנחנו חייבים להתמקד בה. 

מערכות יחסים בריאות בין בני אדם הן כישורים שיש ללמד ולתרגל. בייחוד עכשיו, כשאפליקציות, אלגוריתמים וצ׳אטבוטים מתחילים להחליף את מה שפעם קרה רק בין אנשים. אם לא נלמד ילדים לשים לב לאחר, לשאול "מה שלומך" מתוך עניין אמיתי, להבין הבעות פנים ורגשות – נאבד משהו מהותי בזהות האנושית שלנו.

המפגש עם התרבות היפנית לא היה רק חווייתי עבורי – הוא היה קריאת השכמה.

למדתי שאפשר לעצב סביבות אנושיות שמעודדות חמלה, שאפשר לעצב כלים וחפצים שתומכים בקהילה אנושית תוססת, ושאפשר – אולי – לשרוד בעידן הבינה, אם רק נזכור לחבק קודם כול את בני האדם סביבנו.

ד"ר לימור ליבוביץ – חוקרת ומדריכה ותיקה בתחומי חדשנות, יצירתיות וחינוך בעידן הבינה המלאכותית. מפתחת תכנים, קורסים וספרים למורים שרוצים להוביל למידה מותאמת אישית, בלי לוותר על הקול האנושי שבמרכז.

💬 שתפו את המחשבות שלכם

האם אתם חווים דוגמאות דומות בחיי היומיום שלכם? איך אתם מחנכים את הילדים שלכם ללקידום ערך האמפתיה? שתפו בתגובות!

📖 רוצים לקרוא עוד על ארבעת הערכים בחינוך בעידן ה-AI? קישור לספר "דור ה-AI: חינוך ילדים בעולם של בינה מלאכותית"

🔔 הצטרפו לניוזלטר לקבלת תובנות חודשיות על חינוך, יצירתיות וערכים בעידן הבינה המלאכותית טופס הרשמה

שימו-לב,

בקרוב תוכלו להזמין לבית-הספר שלכם הרצאה מקוונת עם כל התובנות על יפן, וחינוך המעודד ילדים לשגשג בעידן של תמורות גדולות. ההרצאה מבוססת על התובנות המוצגות כאן ועוד.

בפוסט הזה אני מנסה להשיב על שאלות בוערות של דור ההורים ואנשי ונשות החינוך בעידן הבינה המלאכותית:

1. למה חשוב לדבר על בדידות דווקא עכשיו?

הפוסט מתאר את יפן כחברה מתועשת שמתמודדת עם בדידות באמצעות פתרונות מעשיים – כלבים, מארחים בתשלום ורובוטים – וממחיש כיצד גם בעולם שלנו, שבו מכונות הופכות לדמויות מלוות, יש חשיבות עצומה לחנך ילדים להדגיש ולפתח את הקשרים האנושיים.

2. איך חברה אנושית יכולה להתמודד עם ניכור הולך וגובר?

דרך דוגמאות מהרחוב היפני – תחנת אוטובוס, בתי קפה, מסעדות – הפוסט מראה שכשמתכננים פתרונות עם מבט אנושי, נוצר מרחב חדש של קִרבה, גם במקום שבו הניכור מתגבר בחברה טכנולוגית ותחרותית כמו יפן.

3. מהו תפקידה של מערכת החינוך בעידן שבו המכונות נעשות אינטימיות?

הפוסט מחבר בין חינוך לאמפתיה לבין העתיד של הדור הצעיר. הוא קורא להכניס למערכת החינוך כלים לפיתוח מערכות יחסים אנושיות עמוקות, דווקא כשקל כל כך לברוח אל מסכים.

4. מה אומר המודל ההוליסטי של "דור ה-AI" על טיפוח אמפתיה?

לפי המודל ההוליסטי שאני מציעה, אמפתיה היא לא רק רגש – היא מיומנות נלמדת. כמו תכנות, כמו הבנת הנקרא, גם אמפתיה צריכה להיות חלק מתוכנית הלימודים של כל ילד.

5. איך הטיול ביפן פתח לי את העיניים לגבי העתיד החברתי של ילדינו?

המפגש עם הסצנות העירוניות ביפן – השקט בתחנות האוטובוס, כלבים בעגלות ילדים, הרובוטים במסעדות – מדגיש עד כמה אנחנו זקוקים לעיצוב מחודש של חינוך לערכים. זה מסע שלוקח אותנו מחוץ לכיתה – אל הלב של החברה.