הרבה מחנכים מדברים היום על הוראה המכוונת לשונות בין ילדים.
בסיפור שמביאה אתי כץ בהרצאתה בכנס בתלפיות
היא מתארת גילוי שלה, כמורה לאמנות.
היא לא נשארה במקום של הגילוי אלא המשיכה ופיתחה כלים חזותיים
שמסייעים לתלמידים עם לקויות להבין מילים, לזכור ולפרש לעצמם סימנים.
הסימנים שאנחנו קוראים להם "אותיות"
לא אומרים כלום לאותו ילד עם קושי בקריאה,
הוא לא בונה מהם משמעות.
אבל,
הוא מסוגל לבנות משמעות מסימנים אחרים-
מתמונות
או מציורים שהוא צייר בעצמו המחליפים את הטקסט.
ברגע שהילד הבין את המשמעות של הדבר, ויצר עבור אותה משמעות ייצוג משלו,
הוא יכול בקלות לחבר אל הייצוג הזה את הסימן "אותיות" "מילים"
שאנחנו משתמשים בהם לתקשורת.
הטענה של אתי היא שצריך לגשת לקריאה גם בצורות נוספות.
בשדה החינוך פגשתי מורות להוראה מתקנת שעבדו בשיטות דומות,
אבל מעולם לא שמעתי על פארק שלם של סימני פיסוק.
אם מנסים לחבר לכאן מושג מתוך ספרות המחקר על למידה עם ייצוגים
שוב ניתן לחזור למונחים של קרני ולוין.
קרני ולווין הציגו חמישה סוגים של ייצוגים הקשורים לטקסט-
ייצוג דקורטיבי
ייצוג מתאר
ייצוג מארגן
ייצוג מפרש
ייצוג טרנספורמטיבי.
ייצוג דקורטיבי יכול לכל היותר לתרום להפחתת מתח אצל הלומדים,
אך נטען שהוא לא משפיע על בניית משמעות.
כאן, לראשונה
יש לי דוגמה להציג לכם- לייצוג טרנספורמטיבי.
שימו לב למילים של אתי-היא טוענת שהלומד בונה את הייצוגים שלו
זה בדיוק הייצוג הטרנספורמטיבי,
הוא לא יכול להיות מובא על-ידי המורה,
אלא חייב להגיע מתוך ההבנה של הלומד.
אם נלמד עם ייצוגים חזותיים כדי לקדם הבנה
זו יכולה להיות דוגמה טובה מאוד לשימוש נכון בייצוגים בשיעור.
תגידו אתם-
לא שווה את המאמץ?
ילד אחד מאושר?
בהצלחה מורי המאה ה-21.