• לימור ליבוביץ

הפרסונליזציה צריכה לעבור מתיחת פנים וליישם את הידע החדש על המוח האנושי

עודכן ב: 11 אוק 2020

חשבו לרגע על ההרגלים הכי קטנים שלכם ושלכן בחיי היום-יום.


בחרו כל דבר- האופן בו אתם בוחרות את סוג הקפה שתשתו בבוקר (או התה),

סדר ההתארגנות שלכן, הדרך לעבודה, הטלפונים לבני המשפחה (קרובים ורחוקים) או לחברים שלכם.


כל מה שאנחנו עושים ועושות נובע מהתפיסות שלנו ומהתפיסות של האנשים בחיינו.
זה עובד כך גם במעשה החינוכי.

חשבו גם על הפעם האחת (או יותר) בהן שיניתם את ההרגל בעקבות משהו שלמדתן על המוח האנושי, על הנוירו-ביולוגיה שלו, על האופן בו המוח לומד, יוצר קשרים ומתפתח.

אל תעשו כאן הנחה. לא ממשיכים לקרוא. תעצרו לרגע. באמת קחו כמה דקות ותהרהרו בזה.


כשחשבו במערכות החינוך על שינוי שיחול בעקבות כניסת הטכנולוגיה לכיתות,

הרעיון הראשון ששמענו ועשה גלים היה- פרסונליזציה.

התפיסה שעומדת מאחורי הרעיון הזה הייתה שהלומדים הם מיוחדים, כל-אחד בדרכו, ולכן- עלינו "לתפור" לכל אחד מהם ומהן "חליפה" מותאמת של פעילויות למידה ולנהל את כל זה מלמעלה. התאמה של כל תוכן לכל לומד הוא מאוד קשה למורה (בוודאי בכיתות של 38 תלמידים בישראל), לכן- חיכו לטכנולוגיה שתאפשר "מעקב" ו"התאמה" מקסימלית ללומדים- ביחידים או בקבוצות.


מערכות כאלה, ברמת תחכום גבוהה מאוד כבר קיימות בארץ ובעולם. הן מציעות תכנים מגוונים, ומסלולי למידה אחידים. כלומר, לומד נכנס לקורס/ סביבת תוכן ומתקדם בה בקצב שלו, מקבל משוב מהמורה או מהמערכת ומקבל חיווי על התקדמותו בהתאם להגדרות שקבעו מעצבי סביבת הלמידה מראש. המסלול הוא קבוע, הלומדים מגוונים, אבל מתאימים את עצמם לנסיבות. השורדים (עברו את המסלול וממש למדו ונהנו מכך) תמיד יהיו אלה ששולטים בכלי הלמידה מרחוק, בעלי ידע קודם, מיומנים מאוד במגוון אסטרטגיות למידה ובעלי יכולת להישאר במשימה למרות קשיים. אבל... לא כולם שורדים. מדוע? לפי הידוע על המוח, לומדים משתמשים ללמידתם בשלוש רשתות נוירונים- האחת (Affective network)- קשורה לרגשות בלמידה (מוטיבציה, תפיסות חיוביות ביחס ללמידה וביחס ליכולת המוח של הלומד עצמו להתפתח ולגדול)

השנייה (Recognition network)- קשורה לתפיסת המידע החדש, ההתנסויות החדשות ועיבודן במוח של הלומד

השלישית (Strategic network)- קשורה לניהול עצמי בלמידה, אסטרטגיות למידה ושימוש בסביבה באופן המותאם ללומד כדי להצליח

שלוש הרשתות הללו פועלות באופן משולב בו זמנית בכל סיטואציית למידה מצליחה.

גישה שנקראת- עיצוב אוניברסלי UDL טוענת שיש לשפר את סביבות הלמידה כדי להתאימן למה שידוע לנו על המוח כיום.

השאלות שאפשר לשאול- האם אפשר לייצר סביבות למידה כאלה? מי מייצר אותן? איך ניתן לשכנע אנשי ונשות חינוך להשתמש בהן? איך התלמידים יקבלו אותן ומה תהיה תגובת ההורים והקהילה?


כפי שציינתי בתחילת הפוסט, מודעות לתפיסות שלנו מצד אחד, ומצד שני נכונות ללמוד מה יש למדע להגיד על המוח האנושי- יובילו אותנו להתבוננות מפוכחת (רפלקטיבית) ולשינוי בהתנהגות.

אני מאמינה שניתן לייצר סביבות למידה כאלה באמצעים הקיימים- הפיסיים והדיגיטליים.

אני רוצה להביא כאן דוגמה למחקרים על המוח שעומדים בבסיס התפיסה UDL ומופיעים בהרחבה בספר החדש שהוציאה אוניברסיטת קליפורניה Universal Design for Learning- Theory and Practice. By Anne Meyer, David H. Rose, and David Gordon. בספר מציגים מחקר חדש על נוירו-ביולוגיה שפורסם בעיתון Nature והשתמש במכשיר fMRI * המסוגל למדוד פעילות נוירונים במוח בעת שהאדם מבצע כל מיני פעולות. החוקרים ביקשו ללמוד על היתרונות הקוגניטיביים של לומד על הרצף האוטיסטי הנבחן במשימות מסוימות בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים שאינם אוטיסטיים שנבחנו באותן המשימות. *המכשיר מאפשר זיהוי של פעילות מוחית באזורים שונים של המוח- המכשיר מצביע על פעילות באיזור על-ידי צביעתו. כשהחוקרים ביקשו לדעת על הגיוון של מוחות משתתפי המחקר שאובחנו על הרצף האוטיסטי, הם גילו שאצל רובם הופעל איזור המומחה בעיבוד מידע וויזואלי במשימה שאינה דורשת זאת במקרה של אנשים שלא אובחנו על הרצף האוטיסטי. ולא רק זאת- התלמידים על הרצף הצליחו במשימה הרבה מעבר לאנשים אחרים. כלומר, אם ההנחה הרווחת היתה שאדם על הרצף האוטיסטי מבצע משימות למידה מסוימות באופן פחות מאחרים, כעת מתחילים לערער על כך המחקרים החדשים. הללו מצביעים על גיוון כמילה מרכזית ולא על שיפוטיות של "טוב" ו"פחות טוב". אם לחדד את המסקנות של המחקרים שמביאה גישת UDL- מסתבר שגם במקרים שצפויים הבדלים גדולים בין לומדים, קשה לנו מאוד לצפות הצלחה במשימה, היות וכל מוח משתמש במשאבים שלו בצורה אחרת, לעיתים לא צפויה, כדי לפתור בעיות. לכך הם קוראים גיוון.

אם אני מורה של אותו התלמיד, הרי שאני עלולה לצפות בצורה לא נכונה את היכולות של הלומד אם אני משתמשת בתפיסות הישנות שלי (ואני עלולה לפספס את ההזדמנות לקדם את הלמידה שלו). עדיף שאפנה למגוון - "Variability".


אז? מה זה אומר? ואיך זה יסייע לשנות את החינוך?

נוכל לשנות את האופן בו אנחנו מסתכלים על המוחות האנושיים, עלינו כלומדים ועל התלמידים שלנו. ההבדלים בין אנשים לא מתבטאים רק באופן פיסי, אלא בהבנה ששלוש מערכות הנוירונים של כל אחד מאיתנו התפתחו בעקבות התנסות ולמידה ספציפיים. התפתחות זו, שהתרחשה במשך כל שניה ושניה בחיינו בנתה אצלנו, ואצל כל האנשים והלומדים בעולם, מערכות קשרים ייחודיות (חיזקה קשרים מסוימים ואילו חיזקה קשרים אחרים פחות). לא רק זאת, אלא, מחקרים רבים מראים לנו שהמערכות הללו מתפתחות כל הזמן ואף פעם לא נמצאות במצב סטאטי.


נסכם- המוח הוא ייחודי, משתמש בשלוש מערכות נוירונים שונות המשולבות זו בזו כד ללמוד. המוח גמיש ומשתנה (לומד) בעקבות כל אינטראקציה! תמיד, בכל גיל. ואם נשתמש במטאפורה... גוף הידע המחקרי על רשתות נוירונים במוח מציע לנו לתפוס את המוחות השונים של הלומדים כמו שאנחנו תופסים את טביעת האצבע שלהם, ועוד- הוא מציע לנו להתייחס לאותה "טביעת אצבע" כמשהו שמשתנה כל הזמן, הוא לא קבוע בכלל. מקור להמשך קריאה על UDL


מוח אנושי של אדם הוא מיוחד וחד פעמי כמו טביעת האצבע שלו. אבל בשונה מטביעת אצבע- הוא לא מפסיק להשתנות.

אני רוצה להגיד עוד משהו על השינויים שעובר המוח בלמידה. קיים קורס פופולרי מאוד של ברברה אוקלי ללמוד איך ללמוד (זמין בפלטפורמה של קורסרה). בקורס הזה היא מציינת שמחקרים הוכיחו שאדם חייב למקד את תשומת הלב שלו בלמידה כדי להצליח לשנות את הקשרים במוח (וללמוד משהו חדש). היא גם טוענת ששנת לילה טובה לאחר למידה מאפשרת למוח להעביר את המידע החדש ולארגנו בזיכרון ארוך הטווח (מאוד חשוב לתת למוח לנוח).

במהלך יום הלמידה אוקלי מציעה לעסוק בהתעמלות או ליצור הפסקות קצרות בין קטעי למידה בהם הלומד מתרכז על-מנת לארגן את המידע בזיכרון הארוך. וגם- אוקלי מציעה לבסס את הלמידה על תרגול ופתרון שאלות וגם שינון. השינון- מאפשר למוח לעבוד בצורה טובה יותר בפתרון בעיות משום שהוא מפנה את הזיכרון הקצר לעיסוק בבעיה במקום לבזבז אנרגיה על זיהוי הרכיבים שלה. אם ניקח את הידע החשוב שברברה אוקלי נותנת לנו על למידה ונבנה סביבות למידה על-פיהם, נשכנע מורים ליישם את הגישות מבוססות המחקר במעשה ההוראה ונעצים הורים ותלמידים להיות שותפים שלנו- נוכל להצליח? אולי זה לא מספיק? מה עוד כדאי שנדע?


אם אנחנו כבר עוסקים בתפיסות מוטעות שלנו, אני רוצה להתייחס לעוד תפיסה רווחת שמשפיעה על החינוך באופן הבסיסי והעמוק ביותר- אני מתכוונת ל"לומד הממוצע".

אנחנו משקיעים משאבים אדירים ובונים מערכות חינוך שלמות בכל העולם כשאנחנו אוחזים בתפיסה הזו- אבל לומד ממוצע אינו קיים במציאות.


בסיפור המקסים שתוכלו להכיר דרך הרצאת הטד הבאה של טוד רוז - תגלו שגם אין כזה דבר "טייס ממוצע". בדוק מחקרית. אין. לא קיים. לא מאמינים לי? הכנסו וצפו-


פוסט ארוך, תודה למי שהחזיק מעמד! אני מקווה שכבר הצלחתי לשכנע אתכן ואתכם שהולכנו שולל (כן, גם אני) את מערכת החינוך, כשאנחנו אוחזים בשתי התפיסות השגויות הבאות- 1. הטכנולוגיה יכולה לאפשר לנו ליישם פרסונליזציה- חינוך מותאם לכל אחד ואחת הביקורת שלי- הגישה הזו כובלת את המערכת לתפיסה של טופ-דאון לא פחות מהגישה המסורתית. למעשה, זה כמו לקחת את המורה המסורתית ולשכפל אותה כמספר התלמידים ולקרוא לדבר הזה- חדשנות. באופן מעשי הסביבות הללו סגורות ומכתיבות כל פרט בלמידה ובהערכה (למעט גישה שנקראת חלופות בהערכה שמאפשרת מגוון רחב של מתודות וביטויי הבנה בעקבות למידה- בתוך סביבה דיגיטלית מותאמת במיוחד לגישה). מה שחסר בישום הפרסונליזציה באמצעות הטכנולוגיה הם: שותפות של התלמיד ויציאה מהיוזמה שלו ללמוד (צריך להתחיל להתייחס ללמידה כדבר טבעי שצריך להשתדל לא להפריע לו להתרחש, במקום למשהו שאני צריכה לגרום למישהו אחר לעשות נגד רצונו). הדבר השני שחסר הוא הבנה עמוקה שלמידה היא תהליך איטי, רווי טעויות המתרחש בתוך הקשרים חברתיים ויש לו משמעות למשתתפים בה (בלי קשר לתכנית לימודים כלשהיא).

2. אנחנו מתכננים את סביבות הלמידה ל"לומד ממוצע"- ובאופן הזה- כל הלומדים יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם במלואו.

הביקורת שלי- אנחנו מפספסים את כל הלומדים בדרך הזו. גם את המתקשים וגם את המצטיינים וגם את כל השאר. בגישת רג'יו אמיליה ההקשבה לאלף השפות של הילד היא המרכז של העשייה החינוכית. הקשבה. כמה פשוט. גם הגישה של UDL מציגה פתרון. בגישה זו סביבת הלמידה מאוד מגוונת ופונה לשלוש המערכות הקוגניטיביות של הלומד שציינתי בתחילת הפוסט- הרגשיות, התפיסתיות והאסטרטגיות, וגם לקצוות של הלומדים- המתקשים והמצטיינים. טענתם היא שפנייה כזו- לקצוות- נכונה יותר מכיוון שהיא מאפשרת לכלל הלומדים ליישם במעשה את האסטרטגיות הנכונות ביותר עבורם בכל סיטואציית למידה. תחשבו על כך כמו הגשת מטעמים ב"בופה" במקום עיצוב מנה אישית לכל סועד בהגשה של מלצר.

לשתי התפיסות הללו - 'פרסונליזציה באמצעות טכנולוגיה ו'הלומד הממוצע' (בלבד) - אין אחיזה במציאות וגם בהלכה (במחקר) לדוגמה- בסקרמנטו- פרסונליזציה ללומדים המתקשים מתרחשת באמצעות למידה פנים אל פנים עם מורים בקבוצות קטנות- מעבדות HUB.

התפיסות הללו צריכות ללבוש פנים חדשות, במיוחד כעת, בזמן המשבר הכי גדול שהיה למערכות החינוך מאז ומעולם. אנחנו חייבות וחייבים להשתחרר מהן ולחפש דרך טובה יותר.


טוב, תשאלו אותי- מה הפתרון?

פגשתי שלושה פתרונות מעניינים. שניים מהם ממש לאחרונה,

אני ארחיב עליהם בפוסטים הבאים כאן בבלוג.


הראשון- גישת ההאטה בחינוך השני- גישת העיצוב האוניברסלי

השלישי- עקרונות מבוססי מחקר ללמידה עם מולטימדיה

אם יש לכם רעיונות נוספים, אני ממש אשמח ללמוד!


לקריאה על האטה בחינוך - פורום חדש בישראל- מומלץ! (תודה לחברתי ד"ר אורית פרנפס על ההשראה)

לקריאה בנושא עיצוב אוניברסלי- אוניברסיטת קליפורניה CAST (תודה לד"ר אודט סלע בלשכת המדען על השיתוף)

לקריאה על למידה עם מולטימדיה- המשיכו לשפע החומרים כאן בבלוג.


בהצלחה מורי המאה ה-21

מוזמנים לכתוב לי כאן את הפתרונות שאתן ואתם מצאתם ומיישמים בפועל היום


מי אני?

ד"ר לימור ליבוביץ

אני עובדת במשרד החינוך, בחטיבה להטמעת טכנולוגיות
בעלת 28 שנות ניסיון כמדריכה בעיצוב סביבות למידה פיסיות ודיגיטליות,
התחלתי את הקריירה כמורה לאמנות ומעצבת.


באתר שלי אני קושרת בין פדגוגיה, קוגניציה, הוראה-למידה,
סביבה עשירה בייצוגים חזותיים ושפה חזותית.
כל אחד מהתחומים הללו מצוי בהדרכות הרבות שאני מקיימת ברחבי הארץ במסגרת תפקידי.


אני מקווה שהאתר החדש שלי- ככלי טכנולוגי עם גוון אישי, יאפשר לי לקיים שיח עם אנשי חינוך, הורים ויזמים חברתיים.
 

אתם מוזמנים להרשם לאתר או ליצור איתי קשר דרך כלי הרשת החברתית

  • Facebook
  • Twitter
  • Pinterest
  • Instagram

השאירו תגובה כאן