חינוך בגובה העיניים עכשיו. להאט או להאיץ?

עודכן ב: אפר 22

עם החזרה לשגרה במערכת החינוך ובחלקים נרחבים מחיינו לאחר שצלחנו את המשבר הגדול ביותר בעשורים האחרונים- מגפת הקורונה, אנו, כאנשי ונשות חינוך נדרשים לבדק בית, ולחישוב מסלול מחדש.

זה הנושא של הפוסט שלפניכן.ם.


בחינוך בגובה העיניים אני מבקשת להתייחס לשני מושגים-

  • חינוך איטי ומתבונן היוצא מתנועת ההאטה הגלובלית (אני קוראת לו- בגובה העיניים)

  • התפיסה ההומניסטית הרואה בילד ובמבוגר שותפים בתהליך למידה.


העידן המהיר.

אנחנו נמצאים בעידן מהיר. מזון מהיר (גם בריא-מהיר). אנחנו מקבלים שירותים בלחיצת כפתור באפליקציה (רעב? יש WOLT). אנחנו גם מחליפים תחומי עיסוק בגלל כורח הנסיבות בתדירות גבוהה יותר (וגם- אובדן משרות ליכולות המתפתחות של הבינה המלאכותית). הילדים שלנו, החברים שלנו ועמיתנו לעבודה משקפים לנו חוויה של שעמום כללי וחיפוש אחר ריגושים (ימי הולדת של ילדים צעירים הפכו להפקות "בת-מצווה" וזו הפכה בתורה ל"חתונה" בה נוכחת הכלה בלבד). התרבות מלאה דוגמאות גם לחוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני ופחד מהזדקנות (הבא לידי ביטוי בתעשיית יופי המוכרת אשליות- ניתוחים להסרת משקפיים, בוטוקס לבנות 30). והרשימה הולכת ומתארכת...

אין להתפלא שיש הרואים בעידן המהיר סיכון ומבקשים לעצור, להתבונן ולהאט.

כמה להאט? זו כבר שאלה אחרת...


קארל אונורה מספר בהרצאת הטד הזו על התובנות שלו מתקופת הקורונה ומדבר בחיוב על האיטיות ועל פרדוקסים הטבועים בעיסוק בזה בתקופה המהירה שלנו...

הוא מדבר על תפישת הזמן-

בעוד שבתרבויות מסוימות הזמן הוא עגול...

בתרבות המערבית הזמן הוא כמו קו ישר. התרבות המערבית דורשת מכל אחד ואחת להיות עסוקים כל זמן.

כך הופך את היום-יום שלנו לאוסף של משימות שצריך לסיים ביעילות המרבית. ללא ספק יש לכך השפעה עלינו כבני אדם בכל ההיבטים של חיינו.

לדוגמה, כשמתייחסים לתהליך הלמידה כקו ישר- רווחים המושגים "להספיק" "חומר"...

ומה בנוגע ל"ידע" ו"זמן"? האם מערכת החינוך צריכה לדחוס כמה שיותר ידע ביחידת זמן?

לדעתי- לא. חייבים לעשות היום דברים אחרת.


אני רוצה לקשור את ההרצאה של קארל הונורה למילה "משמעות" בחינוך.

בעקבות משבר הקורונה אנשים רבים סביבי חושבים מחדש על מושגים כגון: אושר, סיפוק ומימוש עצמי וגם מהרהרים מחדש בדרכה של החברה האנושית, ובאופן ספציפי- בכיווני ההתפתחות של החברה הישראלית כקולקטיב וכאוסף חברות וקבוצות החיות בגבולות המדינה שלנו. כשאני מדברת על משמעות, אני מכוונת להיבטים החברתיים- אנושיים של חיינו. לשיח, לחברות, להשתתפות מתוך כוונה לייצר קשרים חברתיים אמיצים. הללו גורמים לנו אושר.



לכן, כתגובה של החינוך לתנועת ההאטה, חשוב לדעתי לעסוק בחיפוש אחר האושר כערך הטבוע במעשה האנושי ובמימוש עצמי וקולקטיבי. וכן- בגובה העיניים (אני מתייחסת בפראפרזה לדיאלוג אני-אתה של מרטין בובר).

אני לא לבד בדעה הזו. לדוגמה, אחד המושגים הבולטים במצפן של הOECD לחינוך - Well Being מכוון לאושר ומידת הסיפוק העצמי של התלמידים וכלל עובדי מערכת החינוך. בנוסף, מוסיף הארגון את המושג Agency (היכולת לקבוע מטרה, לערוך רפלקציה ולפעול באחריות להשגתה) המכוון לתת לכלל הא.נשים במערכת יכולת להיות יוזמים ופועלים במקום להיות מופעלים על-ידי המערכת. בסרטון הבא תוכלו להתרשם מהתפישה המובילה הזו.




אם מקבלים את התפישה המוצגת לעיל ללמידה כיום כאן אצלנו, חשוב גם להתייחס לשאלה זו- מה תפקיד המחנכים.ות בעידן הזה? לדוגמה, המצפן שהותאם למערכת החינוך הישראלית מבקש להתמקד בהקניית ידע, מיומנויות וערכים.

מה ידוע לנו על הידע האנושי?

נכון- הוא מתפתח במהירות, באופן אֶקְסְפּוֹנֶנְצְיָאלִי

נתקלתי בהרצאה של המתמטיקאי Sam Arbesman על השינוי שעובר הידע האנושי ועל התיישנות הידע האנושי.

המרצה מתחיל בתיאור מתוך הסרט "גברים בשחור" ובציטוט של טומי לי ג'ונס מתוכו, לאחר שויל סמית' נתקל בפעם הראשונה בחייזר. ג'ונס אמר לו- "לפני 1,500 שנה כולם ידעו שהפלנטה שלנו היא מרכז היקום, לפני 500 שנה כולם ידעו שהפלנטה שלנו שטוחה, ולפני 15 דקות אתה ידעת שאנחנו לבד ביקום"


מההרצאה המרתקת הזו ניתן להבין שהידע תלוי ביכולות המדידה ובהתקדמות המחקר המדעי. היכולות לחקור ולמדוד, באמצעות טכנולוגיה, כל-כך משתכללת במהלך השנים, שידע מוצק לכאורה הופך ללא מעודכן במהרה. בהרצאה מספר דוגמאות מוכרות.

בעידן כזה חשוב מאוד להבין שידע ישתנה.

והתלמידים שלנו הם אלו שיפתחו את המחקר שיסייע לו להשתנות (כמובן, איך לא?).


לכן,
התשובה לשאלה - האם ללמד ידע?... ברורה (ללמד אבל לא בהכרח בדרך שנעשתה בעבר!).
עדיף ללמד את התלמידים איך לבקר ולהעריך ידע, להבין איך הגיעו המדענים לידע הזה (הכוונה גם למדעי הרוח, לאמנויות, לפילוסופיה) ואיך לערער בעתיד על הידע באמצעות כלים מדעיים.

עד כאן נסכם-

ערך האושר ותחושת הסיפוק והיכולת חשובים, וחשוב גם לעסוק בידע באופן ביקורתי ומותאם לתקופתנו.

אם כך, נשאל-

האם מערכת החינוך צריכה ללמד תלמידים להאט או להאיץ?

מצד אחד כדי לעבד ביעילות ידע חדש נדרש לתת למוח להרהר, ולאפשר הפוגה ואפילו שינה. הללו מקדמים עיבוד קוגניטיבי איכותי של המידע הנלמד על-פי מחקרי המוח העדכניים. ראו עוד במאמר קודם שכתבתי. כאן מתבטא הפרדוקס של ההאטה שהיא לא באמת מכוונת לאיכות חיים אלא להספיק ביעילות ללמוד הרבה מידע :)


האם אפשר גם אחרת? אפשר.

אם תופסים את החינוך כסך מערכות היחסים שמתקיימות בין מבוגרים לילדים בתוך מסגרות חברתיות ספציפיות- בבית, בגן או בבתי-הספר.

ובכלל אולי יעניין אתכם לדעת- איך להאט במפגש הלמידה? ולמה כדאי להאט?

את התשובות לשאלות הללו מצאתי אצל ד"ר אורית פרנפס.

אני ממליצה לקרוא את המאמר "ללמוד לאט" של ד"ר אורית פרנפס באתר תנועת ההאטה המצוין שכותב עמית נויפלד.

במאמר אורית מציגה מספר רעיונות למחנכים המבקשים להאט, להתבונן יחד עם הלומדים והלומדות ולהניע ביחד למידה עמוקה, שיוצאת מתוכם, שמאפשרת הדהוד של מחשבות, בנייה של שגרות שמאפשרות שהיה, תהיה וחקר שנובע ממציאות החיים של הלומד/ת.

לדוגמה, פרויקט שעוסקים בו לאורך זמן.

תנועת ההאטה בחינוך צוברת תאוצה, חברות בצוות המוביל- ד"ר אורית פרנפס, מיקה דפני (הקרן ליוזמות חינוכיות) וד"ר ענת שפירא לביא. הקרן ליוזמות חינוכיות נותנת לתנועה הזו חסות, וקיים גם אתר חדש למתעניינים- www.slow-education.com


מה דעתך?

האם חינוך בגובה העיניים אפשרי במאה ה-21?

האם הוא ישלב את הרעיונות של מפגש למידה איטי? והאם הוא יכלול עיסוק באופיו של הידע או בטיבם של מערכות היחסים בין אנשים?


הרשמו לפורום האתר עכשיו והצטרפו אלי לדיון מעורר חשיבה.

בהצלחה מורי המאה ה-21.