כיתת עתיד בעיר מהדהדת- מה שלמדתי מפוג׳ימוטו בטוקיו

Sou Fujimoto במוזיאון Mori, טוקיו

אני עומדת בקומה ה־53 של מגדל Roppongi Hills, בטוקיו. מתחתיי ים של אור ורצף אינסופי של חיים אנושיים, ומולי – דגמים לבנים, עדינים, כמעט מרחפים, כמו חלום שמישהו בנה. אני נמצאת בתוך התערוכה Resonant City של האדריכל היפני סו פוג’ימוטו (Sou Fujimoto), במוזיאון Mori Art Museum.

פוג’ימוטו הוא לא עוד אדריכל – הוא פילוסוף של מרחבים. מהבית השקוף שלו בטוקיו ועד הפביליון שתכנן ל־Serpentine Gallery בלונדון, הוא עוסק בשאלה אחת שוב ושוב:

איך נוכל לחיות יחד ולהישאר אנושיים בתוך מבנים שבנינו לעצמנו?

🌱 לא מכונה – אלא יער

במשך עשרות שנים התרגלנו לחשוב על העיר (ועל בית הספר) כמו על מכונה: מערכת יעילה, פונקציונלית, מתוכננת. כיתה היא מקום ללמידה, מסדרון למעבר, חצר להפסקה.פוג’ימוטו הופך את החשיבה הזו על ראשה.

הוא מדבר על עיר כעל יער רב־שכבתי – מערכת אקולוגית חיה שבה אנשים, יצורים וערכים מתקיימים זה לצד זה. המבנים שלו הם לא קירות אלא מכשירים נושמים; הם מזמינים את האור, הרוח והחיים פנימה, ומחזירים את הגוף האנושי אל מרכז החוויה העירונית.

התערוכה המוצגת במוזיאון היא של גופים דמויי אלמוגים מרחפים באויר, מרגישים כמו בים.. נסחפים בתוך עולם הדמיון של פוג’ימוטו

עמדתי שם, בלבן הזה, והבנתי: החזון החינוכי שלי קיבל צורה.

דמיינו את כיתת העתיד לא כחדר סגור, אלא כמרחב של הדהוד (Resonance) – מקום שבו נעלמות ההיררכיות הנוקשות, שבו המורה והתלמיד שותפים למסע למידה מתמשך.מרחב של אמפתיה א־סימטרית, כפי שפוג’ימוטו מתאר – דיאלוג מתמשך בין קולות שונים, בין ילדים לטכנולוגיה, בין למידה לחיים עצמם.

בדגמי התערוכה של פוג'ימוטו בטוקיו מוטיב חזק של טבע. צילם: דורון ליבוביץ

🏙 טכנולוגיה שפוגשת נשימה

פוג’ימוטו לא בורח מהטכנולוגיה – הוא מחבק אותה.בתוך החזון שלו ל־Society 5.0, החברה הדיגיטלית הבאה, הוא מדגיש: דווקא בעידן שבו מסכים מפרידים בינינו, הארכיטקטורה חייבת לחבר אותנו חזרה.

במובן הזה, הוא מדבר בדיוק על אותה דילמה שאנו חוות עם הבינה המלאכותית: כמו שאנחנו שואפות ל־AI שמבין הקשר ורואה את האדם, כך גם האדריכלות צריכה לאפשר מפגש אנושי אמיתי.לא מבנים מנוכרים, אלא מרחבים שמגיבים לנשימה שלנו, לקצב שלנו, לאנושיות שלנו.

פוג’ימוטו שואל:

“לא מהי עיר, אלא עם מי ועם מה אנו מבקשים להדהד?”

ואני שואלת:

אם נחשוב על בתי הספר שלנו כך – לא כמפעל לציונים, אלא כמרחב שנועד ליצור תהודה בין אנשים, ידע וחלומות – איך הם ייראו?

🍃 אהבת הטבע בעידן הבינה המלאכותית

התערוכה הזו לא עמדה בפני עצמה. היא התחברה באופן כמעט מסתורי למסע היפני שלי – אל אותם שבילים ויערות שבהם למדתי איך מאיטים.

בפוסט הקודם, “מקלחת יער: אהבת הטבע בעידן הבינה המלאכותית”, כתבתי על החוויה שלי ביער הבמבוקים שבקיוטו – על התחושה שהטבע מחנך אותנו בדרכו.

עמידה דוממת, נשימה, התבוננות – אלו לא רק רגעים אסתטיים, אלא שיעור עמוק על חינוך.

ביפן גיליתי שטבע הוא לא נוף, אלא דרך חיים.

בגן אוקוצ’י סנשו, שבו כל אבן מונחת בדיוק מדויק אך נראית טבעית לחלוטין, הבנתי את העיקרון היפני של וואבי־סאבי – היופי שבפשטות, באי־השלמות, בשקט.

והיום, בעידן שבו הטכנולוגיה מתחרה על תשומת הלב שלנו, אהבת הטבע היא לא רגש נוסטלגי אלא צורך קיומי.כפי שכתבתי בספרי, חיבור לטבע תורם לרווחה נפשית, מווסת את מערכת העצבים ומחזיר אותנו לעצמנו – לפני המסכים.

🧘‍♀️ בין טכנוקרטיה לאקולוגיה

גם בעולם של בינה מלאכותית, אנחנו צריכות למצוא את האיזון הזה.יש מי שרואות בטכנולוגיה כלי לשימור הסביבה – לניטור יערות, לייעול חקלאות, לזיהוי מינים פולשניים.ויש מי שמזהירות מפני התמסרות מוחלטת למכונות.אני מאמינה, כמו פוג’ימוטו, שהעתיד טמון בשילוב:טכנולוגיה שמקשיבה לטבע, וחינוך שמקשיב לאדם.

🧩 Resonant Learning – למידה מהדהדת

כמו שפוג’ימוטו מציע עיר מהדהדת, כך גם אנחנו צריכות למידה מהדהדת.

למידה שמתרחשת מתוך יחסי גומלין – לא רק בין אדם לטכנולוגיה, אלא בין אדם לעולם.למידה שמזמינה את התלמידים לצאת מהכיתה, להרגיש אדמה, רוח, מים, ולשאול שאלות על משמעות, לא רק על נתונים.

פרט מתוך התערוכה של פוג׳מוטו בטוקיו, עם החלפת רקע באמצעות ג׳מיני. צילום ועיבוד״: לימור ליבוביץ

בעיניי, זהו הלב של חינוך לעתיד:

שילוב של חדשנות טכנולוגית, חמלה אנושית, ואהבה עמוקה לטבע.

🌸 חוויה יפנית שפותחת את הלב

יפן לימדה אותי שהשקט הוא לא היעדר קול – הוא נוכחות מלאה.הקשבה.גם כשאנשים לא מדברים זה עם זה, הם מהדהדים זה עם זה.

עמדתי על שביל הבמבוק, והבנתי שלפעמים לא צריך עוד רעש כדי ללמוד – צריך רק להקשיב למה שכבר קיים.ובמוזיאון במוריארטי, מול הדגמים של פוג’ימוטו, הרגשתי אותו הדבר: עיר יכולה לנשום. גם בית ספר יכול.

❓שאלות למחשבה

• אם כיתה הייתה נושמת – איך היית מלמדת בה?

• אילו קולות היית רוצה שישמעו בהדהוד הלמידה – שלך, של הילדים, של העולם?

• ואיך אפשר לגרום לטכנולוגיה להקשיב, לא רק לדבר?

• 
  

👩‍🏫 מי אני? – ד"ר לימור ליבוביץ

אני חוקרת חינוך, יצירתיות ובינה מלאכותית, ומפתחת קורסים וסדנאות שמחברות בין עתידנות, אמפתיה וחדשנות טכנולוגית.הספר שלי, “דור ה-AI: חינוך ילדים בעולם של בינה מלאכותית”, עוסק בשאלה איך נוכל להישאר אנושיים בעידן שבו המכונות לומדות לחשוב.אני מרצה ומלווה מורות, מנהלות ויזמיות חינוך בבניית מודלים של למידה איטית, מהדהדת ועמוקה.

📬 הזמנה להרצאה או סדנה

אם התחברת לתחושת השקט, ההתבוננות והעומק שהפוסט הזה מייצר –אני מזמינה אותך להזמין אותי להרצאה או סדנה בנושא:"חינוך איטי בעידן מהיר" או "טכנולוגיה ואהבת הטבע: גישות חינוכיות לעתיד ירוק".

הסדנאות כוללות כלים פרקטיים, דוגמאות מהשטח ומרחב לשאלות.

📍התערוכה "Sou Fujimoto: Resonant City" מוצגת כעת במוזיאון Mori Art Museum, טוקיו (קומה 53, Roppongi Hills).

❓שאלות ותשובות (FAQ)

מהי תפיסת ה־Resonant City של סו פוג’ימוטו?

פוג’ימוטו מציע חזון לעיר שהיא אורגניזם חי – לא מערכת תעשייתית אלא מערכת של קשרים אנושיים, רגשיים ואקולוגיים. עיר שבה מבנים הם "מכשירים נושמים" המאפשרים מפגש והדהוד בין אנשים, טבע וטכנולוגיה.

כיצד תפיסתו מתקשרת לחינוך?

בדומה לחזון האדריכלי שלו, גם מערכת החינוך יכולה להפוך ממערכת היררכית וסגורה למרחב פתוח, גמיש ומהדהד – כזה שמבוסס על אמפתיה, זרימה ושיתוף.

מה הקשר בין Resonant City ו“מקלחת יער”?

שתי החוויות מבקשות להזכיר לנו את הצורך באיטיות, הקשבה וקשר אנושי עם העולם. העיר של פוג’ימוטו מהדהדת עם העצים בדיוק כמו שמקלחת יער מהדהדת עם הנשמה.

איך זה מתקשר לעידן הבינה המלאכותית?

פוג’ימוטו מדבר על עיר שבה הטכנולוגיה משרתת את החיים, לא שולטת בהם. כך גם בחינוך – עלינו להשתמש בבינה מלאכותית כדי לחזק קשרים אנושיים, לא כדי להחליף אותם.