בחרתי בסרטון הזה שעלה לא מכבר לTED (קישור לאתר של TED עם תרגום לעברית),
מכיוון שהמורה טיילר דוויט מצליח להעביר בו גם את התסכול שלו כמורה וגם את הפתרון שהוא מצא מתוך הרצון העז שלו והמוטיבציה שלו כן ללמד את תחום הביולוגיה בדרך שהוא רואה כמתאימה לדור התלמידים בכיתה שלו.
אז מה הוא מספר?
הוא מספר סיפור מוכר מאוד- תלמידיו לא רוצים ללמוד את התוכן שהוא בא ללמד.
הוא שואל - למה?
לאורך ההרצאה הוא מגיע למסקנה- התוכן מוצג בדרך לא מתאימה ללומדים.
התוכן מוצג בספר הלימוד באמצעות טקסט מורכב, בשפה מדעית, הדורש מאמץ גדול מאוד מהלומד.
מאמץ, שהלומד לא מוכן להשקיע (הוא מוכן לכל היותר לשנן בלי להבין).
ומהי החלופה שהוא מצא?
לספר סיפור באמצעות שימוש בתמונה ובטקסט דבור.
הרבה פעמים מורים מנוסים מגלים תוך כדי הפרקטיקה שדרך הוראה מסוימת "עובדת".
לעתים, להצלחה כזו יש גם צד תאורטי. אני רוצה להביא אותו בפניכם.
תיאורית הלמידה בסביבת מולטימדיה מלמדת אותנו שמחקרים רבים בתחום מצאו שקיימות דרכים מוצלחות יותר מאחרות ללמידה (והוראה).
למשל- עיקרון המולטימדיה מלמד אותנו שבכל מקרה עדיף ללמד תוכן באמצעות תמונה וטקסט על-פני טקסט לבדו.
עיקרון המודאליטי מלמד אותנו שעדיף טקסט דבור (דרך השמיעה) עם תמונה, מאשר טקסט כתוב (דרך הראייה) עם תמונה.
ולמה זה? חוקרים גילו כי הבאה של תוכן באופן שמעמיס על ערוץ חושי אחד (ראייה- התמונה והטקסט הכתוב שניהם מתווכים למוח דרך חוש הראייה), מכבידה ומעמיסה על זיכרון העבודה של הלומד.
הסיפור שמביא המורה טיילור דוויט על הווירוס הוא סיפור מרתק שהעובדות בו לא מדויקות באופן מלא.
אבל- הוא מצליח לעניין את השומעים (תלמידי חטיבת הביניים), וגם- הוא מצליח לבנות רצף סיפורי בשפה פשוטה ותוך שימוש בייצוגים חזותיים משני סוגים- בובות תלת ממדיות וציורים בקו סכמטי על לוח לבן (מצולם במצגת שלו).
הוא אפילו יוצר תחושה של המשכיות בין הציורים (שומר על אותן פרופורציות, צבע הקו, ואופי הקו והדימויים לאורך כל ההצגה)- בדומה לאנימציה. הוא גם מתאים במשך כל הסיפור את הדברים שהוא אומר בע"פ לציור המוצג על הלוח, ומוסיף משפטי מפתח כתובים בתחתית הלוח- שעוקבים בדיוק אחר מה שנאמר בע"פ.
ההתאמה הזו בין הסיפור הדבור לציור על הלוח ולטקסט שנכתב בתחתית הלוח פועלת על-פי
עיקרון ההמשכיות, שאומר שצריך להציג את הטקסט והתמונה קרוב זה לזה בזמן ובמקום.
המורה טיילור דוויט סיכם את הסיפור המצויר שלו בצורה חזותית והתווה את שתי הדרכים בהן פועל הווירוס,
ורק אז נתן לדרכים הללו את השמות המדעיים הרשמיים.
הסיכום החזותי הוא דרך נוספת וחשובה של חזרה- לא רק במילים אלא גם בתמונה.
בסיכום- המורה חוזר על הצבעוניות והעיצוב של ה"שחקנים המרכזיים" בסיפור- הווירוס והבקטריה. המסך מחולק ל-2 חלקים (ימין ושמאל), והמושגים המדעיים מתחברים בזמן ובמקום לסיפור הבלשי שהמורה חיבר.
מחקרים הראו שדרך הוראה המביאה סיפור, בצורה אישית (מעוררת רגש) יכולה לקדם את הזכירה של התוכן הנלמד, ואת היכולת של התלמידים להשתמש בידע החדש במצבים חדשים (זה כל מה שאנחנו רוצים מהלומד בעצם).
כשמחברים את המחקרים לפרקטיקה, ולניסיון יש חשק לבנות סיפורים עם תמונות שיקדמו את הלמידה של התלמידים שלנו.
ובכן,
מה מונע מאיתנו לבנות עבור תלמידנו מצגות וסרטונים להעצמת הלמידה שלהם?
1. מחסור בתמונות מתאימות וזמינות העונות על כל מבוקשנו כמומחי תוכן ופדגוגיה.
2. מחסור בזמן מורה.
3. מחסור בידע טכנולוגי מתאים, ובציוד.
4. התייחסות רצינית לתוכן ההוראה.
5. ביישנות וחוסר יכולת ציור מתאימה.
בוודאי ישנן סיבות נוספות למעצור שלנו.
אז מה בכל זאת עושים?
קודם כל- מחברים סיפור פשוט, מובן, רצוף (מובנה בשלבים ברורים) ומעניין על התוכן שצריך ללמד.
זכרו עם מי אנחנו עובדים - זה דור שרגיל לקבל מידע בכמויות עצומות בצורה תמציתית ומדויקת, ובשילוב של טקסט ותמונות משמעותיות ורלוונטיות.
מניסיונכם בוודאי אתם יודעים שתשומת הלב של הלומדים קצרה. 10 דק' "הקנייה" בכיתה בריכוז מלא, ובשאר הזמן לא תמיד מקבלים את אותם התנאים האידאליים (ואז כדאי לעשות דברים אחרים כמו תרגול, שיח עמיתים ומשימות למידה מתוקשבות ואחרות).
אחר-כך- מוצאים/ מציירים את הוויזואליה הכי מתאימה לסיפור. מקפידים לשמור על הכללים שכתובים למעלה, ונעזרים בדוגמה המלאה- השיעור של המורה טיילור דוויט.
לא לפחד ליצור סיפור עם הומור, לשתף את הלומדים ביצירת הוויזואליה, לתת ללומדים לכתוב את הסיפור ועוד.
אנא בדקו, לעצמכם, מה הצליח? מה הצליח פחות?
למדו מורים אחרים ושתפו אותם, לימדו מהתלמידים, צרו איים של התלהבות, תוכן הלימוד שלכם מדהים.
בבלוג של שחר עוז מצאתי ראיון שהוא קיים עם תלמידת כיתה ח' שלומדת מטיילור דוויט מבחירה.
מרתק לבחון גם את נקודת המבט של התלמידים, לא?
הוראה כזו היא דבר מאוד מוצלח.....
בהצלחה, מורי המאה ה-21.