מדוע ילדים זזים באי נוחות בכיסאותיהם בכיתה? ומהי הגישה החדשה שנותנת לזה מענה?

לפני כשבועיים קראתי בעיתון על גישה חינוכית המצביעה על יתרונות לתלמידים במציאות עתירת הטכנולוגיה אם נקדם תנועה בסביבה טבעית (בחוץ). הגישה מתחברת גם לתנועת ההאטה בחינוך. זה מתחבר נהדר לתקופה בה מותר לכלל התלמידים, גם אלו שלא חוסנו- ללמוד בחוץ. חשוב להבין מהיכן צמחה הגישה? מי הובילה אותה ומדוע כל-כך הרבה הורים מייחסים לה חשיבות עצומה היום.


הממציאה של הגישה יצאה מתוך השאלה המופיעה בראש הפוסט הזה- מדוע ילדים זזים באי נוחות בכיסאותיהם בכיתה? המסע והגילוי התחילו בתצפית שקיימה אנג'לה הנסקום בכיתה בבית ספר יסודי.

אנג'לה הנסקום Angela Hanscom היא מרפאה בעיסוק לילדים ומייסדת TimberNook- תוכנית ייחודית ומצליחה מאוד המתייחסת ללמידה התפתחותית וטבעית. הגישה הזו עטורת פרסים וזכתה לפופולריות בינלאומית. אנג'לה גם כתבה את הספר "מאוזן ויחף: כיצד משחק בחוץ ללא הגבלה גורם לילדים חזקים, בטוחים ובעלי יכולת." לאחרונה גם הוענק לאנג'לה פרס "גיבור מולדת" מאת מגזין גלאמור על עבודתה החדשנית עם TimberNook. אנג'לה הנסקום גם כותבת לעתים קרובות בעיתון הנפוץ "הוושינגטון פוסט" ובבלוג החינוך של NPR, רשת ילדים וטבע. לפניכם הרצאת טד בה היא מסבירה את התפיסה שבבסיס השיטה ואיך היא הומצאה.


אנג'לה צפתה בכיתה רגילה בבית-ספר יסודי

בה חלק מהתלמידים מתנדנדים באי נוחות בכיסא, אחרים מבקשים לצאת מהכיתה לעיתים קרובות, ותלמיד אחד מכה בראשו עם בקבוק מים. התצפית הזו רווחת מסביב לעולם בכיתות רבות.

אנג'לה מצאה שמסביב לעולם מורים והורים מדווחים על ירידה ביכולת התלמידים להישאר מרוכזים לאורך שעות למידה רבות בכיתה, בהקשבה למורים שלהם.

היא כתבה מאמר על השינויים שנצפו בכיתות בהשוואה לימים שהיא היתה תלמידה- 30 שנה קודם לכן. כמרפאה בעיסוק העובדת עם ילדים רבים, ומעדויות הוריהם, עולה תמונה מדאיגה החוצה את כל התרבויות המערביות. לדוגמה- בעבר, אם מתוך כיתה של 24 תלמידים, 2 תלמידים התקשו להתרכז, היום מדובר בלא פחות משמונה תלמידים (שליש כיתה).

מנהל בית-ספר מדווח לאנג'לה שבארבעים שנות עבודתו הוא לא מכיר מקרים כה תכופים בהם תלמידים מתנגשים זה בזה בעת שהם רצים במסדרונות, ולעיתים אף לתוך קירות...

תלמידים מתוסכלים לעיתים קרובות, ואף נוטים לבכות (גם התלמידים הבוגרים יותר) ביתר קלות. תלמידים נופלים מהכיסא לעיתים יותר קרובות ומתקשים לשמור על שיווי משקל.

החשד הוא לשינוי שחל לאורך השנים האחרונות ביכולות המרחביות של התלמידים עקב אורח החיים היושבני הרווח בתרבות המערבית. ריבוי שעות מסך, לדוגמה, היא תופעה שהרבה הורים ומורים מדווחים שיש לזה השפעה שלילית על התלמידים בהיבטים רבים. תקופת הסגרים שליוו את התפשטות מגפת הקורונה צמצמו עוד את השעות בהן ילדים שהו במרחב פתוח המאפשר להם להתנדנד, להסתובב, להתאמן בשיווי משקל ולהרחיב את מנעד התנועות שהם עושים ביום-יום. אם עד עתה חשבנו שזה משפיע מבחינה בריאותית על העיניים, על היבטים של השמנת יתר ועל התמכרות למסכים, היום יש לנו סיבה לחשוד שההשפעה מגיעה גם לנושאים אחרים, שלא היו בתשומת הלב שלנו- 1. קשיים סנסו-מוטוריים נפוצים יותר, לרבות ישיבה חסרת מנוחה בכיתות, מעידות ונפילות

2. ירידה בכישורים החברתיים, לרבות דיכאון ובדידות אלו טרנדים מצערים שדורשים מחקר מקיף ותשומת לב של אנשי חינוך.


אחד המחקרים שערכה הנסקום בדק את המדדים של יציבות הגוף של ילדים היום ולפני 30 שנה, על-פי נתונים שנאספו אז. המסקנה מההשוואה היא עגומה מאוד.

רק 1 מתוך 12 ילדים היום משיג את הציון הממוצע של הדור שלמד בבתי-הספר לפני 30 שנה.


ומה ההסבר הפסיולוגי לצורך בפיתוח יכולות תנועה?

אם מתייחסים ליכולת שיווי המשקל- בתוך האוזן יש שערות קטנטנות השומרות על שיווי המשקל בעת שאנחנו מתנדנדים, קופצים ומסתובבים. מומחים לתנועה של ילדים בגילאים שונים ממליצים לפתח יכולת ליישם שיווי משקל ולזמן סביבות למשחק ופעילויות בחוץ, קפיצות, גלגולים, תיפוף בקצב לבד או עם חברים, טיול בטבע על גבי חלוקי נחל ומשטחים מגוונים מחזקים מגוון שרירים המייצבים את הגוף. הפעילויות הללו דרושות גם כדי לקדם בטחון עצמי, הכוונה עצמית בלמידה, כישורים חברתיים ויכולת לשתף פעולה עם אחרים.


kids swinging
ילדים צריכים לנוע בכל הכיוונים למעלה מ-4 שעות בכל יום

כשאנשי חינוך פנו וביקשו להציע לקדם את הגישה בתוך הכיתות באופנים שונים, אנג'לה התנגדה וקראה לפתרונות- לא מתאימין ולא מספקים. לדבריה, הפתרונות שנתנו אנשי חינוך שנחשפו לגישה שלה אינם נתמכים על ידי מה שידוע במחקר על צרכי התנועה של ילדים כדי לפתח יכולות מרחביות נרחבות.


אם חשבתן.ם ש הפתרונות הללו מספקים:

  • הפסקות קצרות במהלך השיעור למתיחות ותרגילים

  • שולחנות עמידה או מגוון צורות ישיבה בכיתה (על פוף, כריות, בשכיבה על שטיח או על כדור פיטבול גדול)

  • הארכת ההפסקה בחוץ בכ-10 דק' במהלך יום הלמידה

חשוב לדעת שלפי אנג'לה- זה בכלל לא הפתרון הנכון.

מכיוון שכדי להשיג את המטרה של פיתוח יכולות מרחביות יש צורך בלא פחות מארבע שעות ביום בהן הילדים נעים בכיוונים שונים- מתנדנדים, קופצים, מסתובבים, מתהפכים... הפסקה של 20 דק' לטענתה לא מספיקה כדי לייצר את המעגל השלם הזה-

  • מעבר הדרגתי מחוסר תנועה לתנועה מוגברת ועצימה

  • השלמת הפוטנציאל הגלום בתנועה הדרוש לבריאות הגוף והמוח, כולל השלבים של שליטה בשיווי משקל, פיתוח יצירתיות של הגוף בתנועה, שליטה בגוף ופיתוח יכולות מרחביות

  • הכוונה להפסקה בתנועה וחזרה לכיתה לשם ישיבה וריכוז בלמידה

זמן של 20 דק' הפסקה מספיק רק לשלב הראשון. וכך התלמידים שלנו חוזרים בשיא הפעילות והמרץ לכיתות, כשלא השלימו את כל המעגל המאפשר להם גם להרגע ולהוריד את הפעילות האינטנסיבית. כלומר- אנחנו מפריעים לטבע לעשות את שלו.


התוכניות של TimberNook לבתי-ספר בארה"ב ובכל העולם כוללים הכשרה ותוכנית לימודים בחוץ. למי שמעוניינים להשתתף ולחדש גם כאן בארץ- יש הצעה טובה באתר שלהם.

התוכנית כוללת הכשרה לצוותי המורים לאתר סביבות חוץ כיתתיות בהן יוכלו ליישם תוכנית לימודים סדורה המשתלבת בצורה מלאה בתוכנית הלימודים שבית הספר מחוייב לה.

היום בתי הספר, לדוגמה, מחוייבים ליישם תוכניות המפתחות SEL, וזו הצעה לתוכנית כזו. כך שגם בארץ היא מאוד רלוונטית.


לקריאה נוספת המאמר- Physical Activity, Self-Regulation, and Early Academic Achievement in Preschool Children יכול לשפוך אור על היתרונות הגלומים באימוץ העקרונות שבגישה הזו- יכולת למידה בהכוונה עצמית ושיפור היכולות האקדמיות.


אנג'לה כותבת ש"כמות נאותה של זמן הפסקה (או היעדר הפסקה) יכולה להשפיע ישירות על יכולתם של ילדים לשים לב, לווסת את עצמם, להתרועע באופן אינטליגנטי ולשלוט במיומנויות למידה מורכבות". היא מציינת ש"אנחנו יכולים לנסות לסחוט פה ושם הפסקות תנועה קצרות, אבל לא יהיו להם אותן השפעות - או, לצורך העניין, אפילו את אותו הפוטנציאל".

באתר Edutopia אנג'לה כותבת בפירוט מספר המלצות מרכזיות לאנשי חינוך שניתן ליישם מחר בבוקר:

  1. אפשרו בכל יום שעה של למידה בחוץ במשחק יצירתי, פתרון בעיות, יזמות ועוד

  2. קדמו פיתוח של יכולות SEL חברתיות-רגשיות על-ידי משחקים חברתיים בחוץ

  3. אפשרו זמן לויסות היכולת הגופנית של הלומדים. ילדים שמקבלים הפסקה ממושכת (כשעה) מאפשרים באופן טבעי לגופם זמן לווסת את התנועה ולהוריד את רמת הפעילות שלהם לפני חזרתם לכיתה.

גישה זו מצטרפת, כאמור, לגישות נוספות המתייחסות לילד לא רק בהיבט הקוגניטיבי אלא באופן הוליסטי.

הצגתי גישה דומה בפוסט על האטה בלמידה ובפוסט על פדגוגיה מתבוננת.


שלוש הגישות הללו- למידה בחוץ, האטה בחינוך ופדגוגיה מתבוננת- מנסות להוות תגובת נגד לתרבות הרווחת כיום,

ועם זאת לא לנטוש את גישת החינוך המרכזי לזרמים שחיים לצידה, כגון חינוך דמוקרטי או אנתרופוסופי.

אמנם, מהתבוננות מעמיקה ניתן לראות בגישות כגון החינוך האנתרופוסופי דוגמה למענה קיים לזרם המרכזי שמתייחס לטבע, להאטה ולחינוך מתבונן ומצליח לאחוז בגישה לאורך שנים בהצלחה רבה, אך עדיין הוא נתפס כזרם צדדי שאינו מצליח לחבר אל תפיסותיו את החינוך הרווח בארץ ובעולם.


הגישה שאני מציעה היא לבחון ולאמץ את המתאים לך לתוך הכיתה, בצעדים קטנים, תוך בחינת ההשפעה, גיוס השותפים ובניית אקו-סיסטם מיטבי שמכבד את הקהילה, את העמיתים ואת הגישה החינוכית הרווחת בעיר.

מספר ערים בארץ מקדמות התנסויות כאלה ומאפשרות הרבה חופש לבתי-הספר בבחירת הדרך המתאימה לקהילותיהם.

אני מאמינה שאימוץ גישה 'על בוריה' מהקשר אחר לא תצליח (ויש הרבה עדויות לכך בארץ ובעולם), אבל מעורבות של מחנכים ומחנכות והכרות שלהם עם מגוון גישות, תוך תהיה מתמדת על אופן ההתאמה שלהן להקשר הבית-ספרי יכולה להניב צורות רבות ומוצלחות של גישות חינוך מותאמות שיש להן פוטנציאל לקדם את החינוך ולהעשיר את הפדגוגיה בכל כיתה וכיתה.


בהצלחה מורי המאה ה-21,

אשמח מאוד אם תרשמו לאתר לקבלת הודעות

וכן בצעו הרשמה לחברות Log In באתר כדי להיות מנויים לאתר

ולהשתתף בשיח בנושאים שעולים כאן.

בנוסף, זכרו שניתן להזמין הרצאה מעוררת השראה כאן.

1,521 צפיות0 תגובות